הקוראן
הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי אללה לבני האדם. הוא הורד אל מוחמד, נביא האסלאם, פסוקים-פסוקים (אַיאַת) במהלך תקופה של 22 שנים, בידי המלאך ג'יבריל (جبريل - מזוהה בדרך-כלל עם המלאך גבריאל במסורת היהודית-נוצרית).
מעמדו של הקוראן באסלם הוא דברי אלוהים חיים, ולא עלילה שנכתבה בידי אדם. כמו דברי הנביא בשם אלוהים, גם הקוראן הוא מחשבה, אמירה וציווי אלוהי ואין עליהם עוררין. במהותו הקוראן הוא אסופת האמירות של אלוהים אל האנושות באמצעות הנביא והערבים. בתחילת הציטוט מן הקוראן נהוג לומר: אמר אללה הנעלה, או אמר לשליח (=לנביא מֻחמד).
הקוראן נישא בצורת נאומים מפי מוחמד למאמיניו, והועלה על הכתב בנוסחו הסופי רק בשנת 650 לספירת הנוצרים (תאריך משוער), בימי הח'ליף השלישי עות'מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفان). מוחמד עצמו נפטר בשנת 632 לספירה. עד לימי עת'מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות שזכרו כמה מתלמידיו של מוחמד. עת'מאן חשש כי מעבירי הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר חשש כי ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, גובש נוסח אחיד כתוב של הקוראן, והוא הנוסח היחיד המקובל כיום.
מבנה
הקוראן מחולק ל-114 פרקים, שכל אחד מהם קרוי סורה (سورة) (מקור המילה אינו ברור; השערה מקובלת היא המילה "שורה" המקבילה ל"פסוק" בתנ"ך, ונראית סבירה משום החלפה שכיחה בין האותיות ש בעברית ו-ס בערבית). לכל סורה ניתן שם, שבדרך-כלל אינו מעיד על תוכנה. סידור הסורות המקובל הוא טכני - מהסורה הארוכה ביותר עד הסורה הקצרה ביותר, אם כי יש חריגות משיטה זו (שיטה דומה שימשה גם בעריכת המשנה). במסורת המוסלמית נהוג גם סידור חלופי, על פי המועד שבו הורדה כל סורה אל מוחמד, מועד שנקבע על-פי פרשנות חכמי האסלאם בדורות שונים. נהוג לחלק את הסורות בקוראן לשתי תקופות מבחינת זמן הופעתן: סורות של מכה (مكـّيـّة) וסורות של אל מדינה (مدنيـّة). הראשונות נכתבו בעת שמוחמד התגורר במכה, ואילו האחרונות לאחר שהיגר לאל-מדינה (אם כי חלק מהאחרונות נישאו כנאומים במכה לאחר כיבושה בידי מוחמד ומאמיניו, ראו בערך מוחמד). הסורות של מכה, שהן המוקדמות יותר מבחינה כרונולוגית, נמצאות בדרך-כלל בסוף הקוראן, כיוון שהן קצרות יותר ונושאות אופי פיוטי. הסורות של מדינה, שהן ארוכות בדרך-כלל, נושאות אופי יותר משפטי, וכוללות חוקים, דינים, פולמוסים גלויים עם דתות אחרות, וגם אזכורים לסיפורי התנ"ך והברית החדשה (ראו להלן).
כל פסוק בקוראן מכונה (איה) (آية), מילה שפירושה בערבית "נס" או "מופת". לפני כל הסורות, למעט אחת, מופיע הביטוי "בשם אללה הרחמן והרחום" (بسم الله الرحمن الرحيم). ביטוי זה אינו נמנה כפסוק, למעט בסורה הראשונה, שבה הוא נחשב לפסוק הראשון. מוסלמי שמצטט מן הקוראן מקדים את הביטוי הזה לציטוט (אף כשאינו מצטט סורה שלמה) ומסיים את הציטוט במילים: "דברי אללה העצום הם אמת" (صدّق الله العظيم).
בראש חלק מהסורות מופיעים צירופי אותיות חסרי-פשר (למשל: الم, يس, طه ועוד). המסורת המוסלמית רואה בהן "אותיות מסתוריות" ויש מוסלמים הטוענים כי הן מרמזות על מועד "יום הדין". חוקרי האסלאם משערים כי מדובר בסימני עריכה שנעשו בשעת העלאת הקוראן על הכתב, אולם אין הוכחה חד-משמעית להשערה הזאת.
הקוראן כתוב בעיקרו בפרוזה, אולם חלקים גדולים ממנו כתובים בסגנון המכונה בערבית סג'ע (سجع). ניתן לתאר את הסגנון הזה כ"פרוזה מחורזת", כלומר פסוקים הכתובים בלא משקל, אבל מתחרזים זה בזה. משערים שזה היה סגנון הנאום המקובל באותה תקופה. יש גם כמה סורות הכתובות כפיוטים. יש בקוראן תופעות דקדוקיות שאינן קיימות בערבית הספרותית המקובלת היום, ומקורן כנראה בניב הערבי של העיר מכה באותה תקופה.
הסורה הראשונה, המכונה "סורת הפתיחה" (سورة الفاتحة), נמצאת בראש הקוראן מפאת חשיבותה, אף על פי שהיא קצרה יחסית, ושייכת לסורות של מכה. סורה זו משמשת כבסיס לתפילה המוסלמית (צלאת). בסורה זו שבעה פסוקים, ועניינה הוא דבקות באללה וביום הדין.
הסורה השנייה בקוראן, שהיא הארוכה ביותר, מכונה "סורת הפרה" (سورة البقرة), זוהי סורה מהסורות של אל-מדינה, ובה 286 פסוקים. הסורה הזאת כוללת את הדינים העיקריים של הדת המוסלמית.
היות שהקוראן אינו מסודר על פי סדר ההתגלות, אלא לפי סדר טכני, נוהגים המפרשים (עֻלמאא') לומר כי הפסוק המאוחר (נאסח, או בתעתיק נאצח) גובר על המוקדם (מנסוח/מנצוח), וכך גם יש בידם כלי נח לפתרון סתירות בין פסוקים (איאת) ופרקים (סוראת) בקוראן.
מעמדו התאולוגי של הקוראן
על-פי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא דבר אלוהים. על כן התנהל באסלאם ויכוח תאולוגי בשאלה האם הקוראן "קדמון (בא מן הנצח, או בערבית: أزلي "אזלי") או שהוא נברא. במילים אחרות, האם הקוראן נברא בידי אללה כמו כל ישות אחרת בעולם, או שמא הוא היה קיים מאז ומעולם כמו אללה עצמו. הרציונאליסטים שבין חכמי האסלאם בימי הביניים, בעיקר אנשי זרם המעתזלה (المعتزلة) טענו כי מההנחה שהקוראן קדמון עולה כי הקוראן הוא מעין אל בפני עצמו, ולפיכך אללה אינו האל היחיד, דבר שהוא בגדר כפירה (شـِرْك "שִרְכ" - שיתוף, במובן של שיתוף אלים אחרים בפולחן, כפי שהיה מקובל בטרם האסלאם). לפיכך הם טענו שהקוראן הוא נברא. כנגדם טענו חכמי אסלאם אחרים, כי הקוראן הוא תואר של אללה וחלק ממנו, כלומר ביטוי של האל, ולפיכך הוא נצחי כמו האל עצמו, מבלי שתהיה בכך כפירה באחדותו של אללה. הדעה האחרונה היא זו המקובלת היום על רוב המוסלמים, ולפיכך רוב המוסלמים מאמינים כי הקוראן לא נכתב במועד כלשהו אלא היה קיים מאז ומעולם, והורד אל מוחמד בלשון בני אדם במועד שבחר אללה.
בקוראן עצמו כתוב כי מקורו הוא ב"לוח הגנוז" (اللوْح المحفوظ), השמור אצל אללה, ואשר הורד בלשון בני-אדם אל נביאים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית. בין הנביאים האלה נכללים רוב נביאי ישראל, דמויות מקראיות כגון אדם הראשון, נח, דוד המלך ושלמה המלך, ישו הנוצרי, וכן נביאים שלא נזכרים במקום אחר מלבד הקוראן (למשל: הנביא הוד). (עוד בנושא, ראו בערך: נביאי האסלאם).
בתאולוגיה המוסלמית מקובלת ההנחה כי התנ"ך והברית החדשה היו בראשיתם ביטוי של "הלוח הגנוז" בדומה לקוראן, אולם הם שובשו וסולפו בידי היהודים והנוצרים שסטו מדרך הישר, ועל כן נוצר צורך בהתגלות נוספת שבה הורד הקוראן אל מוחמד. לפיכך, לפי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא המקור האמין היחיד לדברי האל.
הקוראן לעומת כתבי הקודש היהודיים והנוצריים
יש בקוראן אזכורים לדמויות מקראיות כדוגמת אדם הראשון, נח, אברהם ומשה, וכן דמויות מהברית החדשה. כולם מופיעים באסלאם כנביאים שתיקשרו עם אלוהים ונשאו את דברו לאנושות, יחד עם מספר גדול (עשרות, ולפי מסורות מסוימות מאות ואלפים) של נביאים. מֻחמד הוא חותם הנביאים, ולא צפוי לבוא נביא אחריו. השיעה טוענת כי בין הדורות מאז אדם הראשון ישנו ניצוץ אלוהי ביכולת לפרש את אלוהים באופן מיוחד, ואפילו שאין נביא אחרי מחמד, היכולת המשיכה לאימאמים ולאייתולות.
על-פי הקוראן, הן הקוראן עצמו והן כתבי הקודש היהודיים והנוצריים הועתקו ממקור שמימי שמכונה "הלוח הגנוז" (اللَّوْح المحفوظ). הצורך בקוראן נבע, לדעת המסורת המוסלמית, משתי סיבות: תיקון שיבושים וסטיות שיצרו היהודים והנוצרים בטקסט המקודש, וכן הבאת הבשורה לשבטים הערביים שהיו עד אז עובדי אלילים.
חוקרי אסלאם רואים בדמיון שבין הקוראן לתנ"ך ולברית החדשה, השפעה של היהדות והנצרות על מוחמד. ידוע כי מוחמד בא במגע עם יהודים ועם נוצרים שישבו בימיו בחצי האי ערב, ואכן אפשר למצוא הדים אפילו למסורות יהודיות מהתלמוד, ומסורות שהיו בידי אבות הנצרות.
ההתייחסות לדמויות המקראיות בקוראן אינה תואמת במקרים רבים את הטקסט המקראי, ודוגמה בולטת היא ההתייחסות אל מרים, אמו של ישו כאחותו של אהרון הכהן. התאולוגיה המוסלמית מסבירה את השוני בכך שהקוראן בא לתקן עיוותים שהכניסו היהודים והנוצרים בכתבי הקודש. בקוראן מובאים גם סיפורים על עמים ודמויות שאינם מופיעים במקרא (עם עאד (בערבית "קדמון" אשר הוציא מתוכו את הנביא הוד, ועם ת'מוד (המזוהה עם תדמור המקראית) אשר הוציא מתוכו את הנביא צלאח), ואף על דמויות אלו ועמים אלו מספר הקוראן בדרך של משל ותוכחה.
תרגום הקוראן
דיני האסלאם אוסרים על תרגום הקוראן. הקוראן נחשב כיצירה מושלמת ומקודשת שבלתי אפשרי לחקות אותה, ואסור לנסות לכתוב יצירה הדומה לה (תפיסה המכונה בערבית: איעג'אז אל-קוראן إعجاز القرآن, "פלאיותו של הקוראן"). כיוון שתרגום הוא כעין ניסיון לחקות את הקוראן, נחשב הדבר אסור באופן עקרוני. עם זאת, רוב המוסלמים בעולם, החל מסוף ימי הביניים וגם כיום, אינם ערבים ואינם דוברי ערבית. לפיכך, תרגום הקוראן חיוני לשם העברת הטקסט לרוב המאמינים. הפשרה המקובלת באסלאם בסוגייה זו, היא ראיית התרגום כפרשנות לקוראן ולא כתרגום ממש. רוב המתרגמים המוסלמים של הקוראן נותנים לתרגומם את הכותרת "משמעות הקוראן" כדי להדגיש שהם מביאים מעין פירוש, ולא מנסים לחקות את הקוראן עצמו. בכל מקרה, בשעת התפילה חובה לצטט מן הקוראן בערבית, על פי הנוסח המקורי, ואסור להסתפק בתרגום לשפה המקומית. מרכזים מוסלמיים דתיים, כדוגמת אוניברסיטת אל אזהר במצרים, מקבלים תרגומים של הקוראן לשפות שונות ומאשרים אותם לאחר הכנסת תיקונים, כל זאת בכפוף לכך שהם יוצגו כפירושים ולא כטקסט הקוראני עצמו.
כיוון שכך, יש לשפה הערבית מעמד מיוחד בדת המוסלמית. לשפת הקוראן, השפה הערבית הספרותית הקלאסית, מיוחסת מידה של קדושה באסלאם. אסור לעטר את הקוראן באיורים, כיוון שהם מזכירים עבודת אלילים. לפיכך הקוראן מעוטר באמצעות כתיבה קליגרפית של חלק מהפסוקים, ועיטורי ערבסקות בשולי העמודים.
תרגומים חילוניים או מדעיים של הקוראן נעשו כבר בימי הביניים. מימי הביניים ידועים תרגומים של הקוראן ללטינית, איטלקית והולנדית, שנעשו בידי נוצרים, כנראה לצורכי פולמוס בין-דתי. בימינו תורגם הקוראן בידי חוקרי אסלאם לפי קריטריונים פילולוגיים מדעיים למספר שפות מודרניות. כל התרגומים לעברית של הקוראן נעשו בידי יהודים חוקרי אסלאם, ואין נוסח מוסמך של הקוראן בעברית (ראו להלן). קטעים מן הקוראן תורגמו לעברית בידי אנשי העדה האחמדית (מרכזה של העדה בישראל הוא כבאביר שבחיפה), שרואים כמטרה את הפצת בשורת האסלאם בשפות שונות, אולם רוב המוסלמים אינם רואים בעדה זו חלק מן האסלאם.
תרגומי הקוראן לעברית
לקוראן נעשו מספר תרגומים לעברית. התרגום הראשון שיצא לאור במהדורה מדעית הוא זה של יוסף יואל ריבלין, "אלקראן", תל אביב 1936. ריבלין נצמד בתרגומו לטקסט הערבי ולכן תרגומו מליצי וקשה לקריאה שוטפת, אולם הוא מעיד על עצמו שהוא נאמן לכתוב כמעט ללא סטייה.
תרגום נוסף הוא זה של ד"ר אהרון בן שמש, "הקראן: ספר הספרים של האשׂלאם", הוצאת "קרני", תל אביב 1978 (מהדורה ראשונה הוצאת מסדה 1971). תרגומו של שמש יצא במהדורה מדעית, הכוללת פרט לתרגום גם הערות שולים המפרשות את הטקסט, ומוסיפות מראי מקומות למקורות יהודיים מקבילים בתנ"ך ובתלמוד. המהדורה היא בלשון עברית חופשית ושוטפת, ואינה צמודה למספור הפסוקים המקובל, אלא לחטיבות של חמישה פסוקים, זאת כדי ליצור תרגום בשפה קולחת. המהדורה כוללת מבוא העוסק בדת האסלאם.
בשנת 2005 יצא לאור על-ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב "הקוראן", תרגומו של אורי רובין, ובו גם הערות, נספחים ומפתח.
חמש מצוות היסוד באיסלאם
העדות
חובה בסיסית של כל מוסלם היא להצהיר על דבקותו בשני עקרונות-היסוד של האמונה המוסלמית: האמונה בייחוד האל, והאמונה בשליחותו של מוחמד. הנוסחה שנקבעה לצורך ההצהרה הזאת - שגם היא אינה מצויה בקוראן במתכונתה המגובשת והמקובלת באיסלאם - מכונה "עדות" ("שהאדה"). המוסלם מעיד כי אין אל מבלעדי אללה וכי מוחמד הינו שליח אללה. במקור הערבי: "לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה".
חובה בסיסית של כל מוסלם היא להצהיר על דבקותו בשני עקרונות-היסוד של האמונה המוסלמית: האמונה בייחוד האל, והאמונה בשליחותו של מוחמד. הנוסחה שנקבעה לצורך ההצהרה הזאת - שגם היא אינה מצויה בקוראן במתכונתה המגובשת והמקובלת באיסלאם - מכונה "עדות" ("שהאדה"). המוסלם מעיד כי אין אל מבלעדי אללה וכי מוחמד הינו שליח אללה. במקור הערבי: "לא אלאה אלא אללה ומוחמד רסול אללה".
נוסחה זאת חוזרת ונשנית פעמים אחדות בכל יום באוזני המוסלם ובפיו, בזמן הקריאה לתפילה ובזמן התפילה עצמה, אבל היא נאמרת גם במעמדים מיוחדים בחייו, למשל, עם הגיעו לבגרות, על ערש מותו או במעמד ההתאסלמות. אמירת ה"שהאדה" בנוכחות עדים, ורק אמירה זו - מהווה את אקט ההתאסלמות.
התפילה
מועדיה קבועים, נוסחה קבוע, תנועותיה קבועות, מצוות מסוימות קבועות וקשורות בה (כגון - טהרה). אנחנו נעסוק ב"צלאת" ונבחין בה שני סוגים: האחד - התפילה היומית, השנייה - התפילה בציבור במועדים מיוחדים, כמו תפילת יום שישי ותפילת החגים. כל מוסלם מתפלל, אם כן, מדי יום תפילת בוקר, תפילת צהריים, תפילת מנחה, תפילת מעריב ותפילת לילה.
ניתן לקיים כל אחת מן התפילות היומיות ביחידות, ובכל מקום שאין בו חשש טומאה, אם כי עדיף לקיימן בציבור ובמסגד.. התנועות בתפילה כוללות עמידה והרמת ידים, השתחוויות (כפיפת הגוף לפנים תוך כדי עמידה), סגידה (כריעה על הברכיים והורדת הראש עד הארץ), וישיבה על הברכים. פעמים רבות ניתן לראות מוסלמים נושאים עמם שטיחי תפילה קטנים, "סג'אדה", אבל יש המעדיפים לגעת בראש באדמה, כדי להדגיש את שפלות רוחם בפני בוראם.
הטקסט של התפילה כולל נוסחאות קצרות כמו "אללה אכבר", אללה הוא הגדול ביותר, העדות שהזכרנו לעיל וה"סורה" הקצרה, הפותחת את הקוראן - "סורת אל-פאתחה". כיוון שהטקסט קצר, חוזר המתפלל בכל תפילה מספר פעמים על אותן נוסחאות בלווית אותן תנועות עצמן. כל מחזור כזה של אמירות ותנועות נקרא "רכעה" (מלשון - כריעה). בסוף התפילה רשאי המוסלם לשטח לפני אלוהיו גם בקשות אישיות.
התפילה בציבור
התפילה בציבור בימי שישי ובחגים נערכת במסגד המרכזי לישוב או לשכונה, ("אל-מסג'ד אל-ג'אמיע"). היא נבדלת מן התפילה היומית בכך שהיא כוללת שתי "רכעות" ודרשה - "ח'וטבה", שנישאת על-ידי הדרשן ("ח'טיב"). הדרשה כוללת הטפה בעניינים דתיים ולפעמים גם בענייני דיומא, וברכות לנביא, לציבור המאמינים.
התפילה בציבור במסגד נערכת בראשות ה"אימאם". המאמינים עומדים מאחוריו בשורות ומחקים את תנועותיו. הן בתפילה ביחידות והן בתפילה בציבור פונה המאמין לכיוון מכה. בערבית נקרא כיוון התפילה "קיבלה". כידוע היתה ה"קיבלה" הראשונה באיסלאם לכיוון ירושלים (שנקראת על כן גם "אולא אל-קיבלתין" - הראשונה מבין שתי ה"קיבלות").
המסגד
מבנה המסגד מותאם לתפקידיו. למרות ההבדלים בסגנון הארכיטקטוני והאמנותי בין המסגדים באיזורים שונים של העולם המוסלמי, קיימת מתכונת בסיסית אחידה פחות או יותר של מסגד:. כיוון התפילה מסומן על-ידי גומחה ("מיחראב") . בצד ה"מ'יחראב" נמצא דוכן הדרשן, דוכן גבוה, שמדרגות מובילות אליו. הדוכן הוא מפריטי הריהוט הבודדים במסגד, בנוסף לשטיחים ולנברשות.
לפני כל תפילה מן התפילות היומיות עורך המוסלם טהרה חלקית, כלומר רחיצת הידים עד המרפקים, הרגלים עד הקרסוליים והפנים. לפני תפילת יום ו' - הוא חייב בטהרה מלאה. במקרים מסוימים, כגון מחסור במים, מחלה וכיוצא באלה, ניתן על פי ההלכה המוסלמית לערוך טהרה יבשה בחול או כיו"ב
ולבסוף, המסגד מאופיין על-ידי צריח מיוחד, "מאד'נה" או "מנארה", שממנו קורא ה"מואד'ין" לתפילה. בתקופת מוחמד היו קוראים מעל גג גבוה, סמוך לבית הנביא, ששימש כמסגד הראשון. רק יותר מאוחר החלו מקימים מגדלים מיוחדים לשימושו של ה"מואד'ין". נוסח ה"אד'אן" - הקריאה לתפילה, הוא אחיד: "אללה הגדול מכל ("אללה אכבר"); אני מעיד שאין אל מבלעדי אללה, אני מעיד שמוחמד הינו שליח אללה (זאת ה"שהאדה" - העדות), הבו לתפילה, הבו להצלחה, אללה הגדול מכל. אין אל מבלעדי אללה".
מצוות הצדקה
האיסלאם מחייב את המוסלמים לשלם הצדקה. הצדקה הזאת נועדה לעזור לאנשים העניים.
מצוות הצום
הצום נחשב לאחת המצוות העיקריות באיסלאם. המוסלמים צמים שלושים יום מבוקר עד ערב, בחודש רמד'אן. במשך חודש רמד'אן חייב המוסלם לקיים צום מלא ולהתנזר מחיי אישות, בכל יום מבוקר עד ערב. עם ערב בטלים כל האיסורים - אבל לפי רוח האיסלאם יש לנהוג באיפוק ובצניעות גם בלילה, בשעה שהאכילה, השתייה וחיי האישות מותרים, כיאה לתקופה של חזרה בתשובה.
עשרת הימים האחרונים של הרמד'אן הם כאמור בעלי משמעות מיוחדת והמוסלמים האדוקים בדתם נוהגים לשהות בהם במסגדים ולהתפלל שעות ארוכות ביום ובלילה. ימים אלה נקראים ימי ההסתגרות ("אעתכאף"). הרמד'אן, כמו שאר המועדים הקבועים על פי הלוח המוסלמי, נודד. אם בשנה מסוימת הוא חל בחורף, כעבור שנים אחדות נמצא שהוא חל בקיץ.
עם תום חודש הרמד'אן בראשית החודש העשירי בשנה המוסלמית - חוגגים המוסלמים את "עיד אל-פיטר", חג הפסקת הצום. זהו ה"חג הקטן" ("אל-עיד אל-צגיר") הנמשך שלושה ימים. המוסלמים מתפללים בו תפילת חג ונותנים צדקה מיוחדת לכפר על עבירות בשגגה בתקופת הצום.
מצוות עלייה לרגל
כמו כל מצוות-היסוד, גם מצוות ה"חג'" חלה הן על המוסלם והן על המוסלמית, הבוגרים והבריאים בגוף ובנפש. חובתם לעלות לרגל למכה לפחות פעם אחת בחייהם, אם כי ההלכה פוטרת מאמינים מלקיימה או מתירה להם ליפות כוחם של אחרים לבצעה בשמם - מסיבות בריאות, גיל, ביטחון בדרכים וכיוצא באלה. עולה הרגל, המגיע לגבול השטח הקדוש המקיף את מכה, חייב להיכנס למצב של קדושה - "אחראם". הוא מיטהר, לובש בגדים לבנים מיוחדים, ללא תפר, חולץ את נעליו ומהלך יחף או נעול סנדלים ומסיר כל כיסוי ראש (בגלל איסור זה משתמשים רבים מעולי הרגל בקיץ בשמשיות). בעת העלייה לרגל אסורים על עולה הרגל תספורת, גילוח, רחצה, נטילת ציפורניים, חיי אישות וכד'.
הכעבה היא מבנה גבוה, דמוי קוביה, במרכזה של חצר מסגד. בקיר החיצוני שלו, בצד מזרח, נעוצה האבן השחורה, שקוטרה אינו עולה על 30 ס"מ. עיקר פולחן הכעבה נערך מחוץ למבנה ולא בתוכו. עולי-הרגל מקיפים את הכעבה שבע פעמים, נושקים לאבן השחורה.
אל טקסי הקפת הכעבה נוספים טקסים באתרים קרובים, כמו ריצה, שבע פעמים, בין שתי הגבעות צפא ומרווה.
ב-8 ב"ד'ו-אל-חיג'ה" - האחרון בחודשי השנה המוסלמית - מתחילים טקסי ה"חג'", שעיקרם מחוץ לעיר מכה. ב-9 בחודש מגיעים הטקסים לשיאם במעמד לרגלי הר ערפאת מזרחית למכה, שם מתכנסים כל עולי הרגל לשמיעת דרשה. מעמד דומה אך פחות חשוב נערך אחר כך גם במוזדליפה. למחרת מגיעים עולי הרגל למינא, הסמוכה למכה, ושם מתקיים טקס רגימה, כאשר כל עולה רגל משליך שבע אבנים קטנות על כל אחת משלוש הערימות המצויות שם. כאן מסתיימים טקסי ה"חג'"
עיד אל אד'חא" נמשך ארבעה ימים. גם הוא נחוג בתפילה ובזבח קרבן, שעיקרו נועד לעניים ומקצתו למאכל המשפחה. ראוי לציין כי "עיד אל-פיטר", שהזכרנו קודם, ו"עיד אל-אד'חא" הם שני החגים הרשמיים היחידים
המסורת המוסלמית קושרת את ה"חג'" ואת כל טקסיו באברהם אבי האמונה, המוסלם הראשון, ובישמעאל בנו, אבי הערבים. שניהם הקימו את הכעבה לעבודת אל אחד, אך הערבים לא התמידו בכך עד שבא מוחמד לטהר את הכעבה מחדש. ב"סורת איבראהים"
גם האתרים הקשורים ב"חג'" מוסברים במסורת המוסלמית בקשר לאברהם, הגר או ישמעאל. כך, למשל, הריצה שבע פעמים בין שתי הגבעות ליד הכעבה, שהיא חובה על כל מוסלם עולה רגל, מסמלת את ריצתה של הגר בחיפוש אחרי מים לישמעאל בנה, ורגימת האבנים במינא היא מעין שחזור של רגימת השטן על-ידי אברהם, בשעה שבא לפתותו לבל יעלה את בנו לעקדה וכו'. מצוות ה"חג'" אינן קלות למוסלמים מבחינה פיזית ולכן הירבו לדון בהן ובמשמעותן.
מעמדו של החג' כמצוות-יסוד לא התערער מעולם ולא פחתה חשיבותו כמפגש בין רבבות מוסלמים, מכל רחבי העולם - מפגש שהיתה לו לא רק משמעות דתית, אלא גם משמעות חברתית, מדינית ותרבותית.
ההִג'רה
ההִג'רה הינה הגירתו של הנביא מוחמד מהעיר מכה לעיר יתרב (תעתיק מדויק: ית'רב), שאחר כך החלה להיקרא אל-מדינה (קיצור של "מדינת א-נבי", עיר הנביא). ההג'רה התרחשה בשנת 622 לספירה ונקבעה מאוחר יותר כנקודת ההתחלה למניין השנים המוסלמי.
מוחמד היגר עם קומץ מאמינים (מוהאג'רון) מן העיר מכה לעיר אל-מדינה, משום שבמכה לא קיבלו את רעיונותיו והטפותיו ואף רדפו אותו. מעבר זה נמשך מספר ימים, כך שלמעשה אין להג'רה תאריך מדויק. עם זאת, המוסלמים קבעו את היום השמיני לחודש רביע אל-אוול, היום שבו הגיע מוחמד לקובה שבפאתי אל-מדינה, כיום ההג'רה, ויום זה מצוין כחג על ידי המוסלמים. באל-מדינה התקבלו מוחמד ופמלייתו על ידי תומכיהם, ה"אנצאר", ושם ביסס מוחמד את עצמו ואת דתו החדשה, ותוך עשר שנים בלבד הוא כבש את מכה ונכנס אליה כמנצח.
ההג'רה נקבעה כנקודת ההתחלה של הלוח המוסלמי, הקרוי גם "הלוח ההג'רי", בשל חשיבותה כנקודה שממנה הפך הנביא ממטיף לראש קהילה דתית ופוליטית - האומה האסלמית. היא נקבעה כנקודה זו על ידי עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף השני, בשנת 638, שהפכה להיות שנת 17 להג'רה.
הלוח המוסלמי
הלוח המוסלמי הוא לוח שנה שמבוסס על מחזור ירח, כלומר על התקופה שבה משלים הירח הקפה שלמה סביב כדור הארץ, ומשמש את המוסלמים. בלוח זה נספרות השנים מהיום הראשון של השנה שבה התרחשה ההג'רה, כלומר מה-1 במוחרם, ה-16 ביולי 622. ההג'רה עצמה אירעה במהלך חודש רביע אל-אוול, או ספטמבר 622.
לוח השנה המוסלמי הוא בן 354-355 יום, כלומר 12 מחזורי ירח. בלוח זה אין עיבור שנה, כלומר השנה אינה מסונכרנת עם עונות השנה כפי שהדבר נהוג בלוח השנה העברי או בלוח השנה הסיני. לפיכך, בהשוואה ללוח העברי, חודש מוסלמי פלוני מקביל לחודש עברי, אך בכל פעם לחודש עברי אחר. לחגים ולמועדים בלוח השנה המוסלמי אין עונה קבועה, והם "נודדים" על-פני עונות השנה.
הלוח הערבי ששימש לפני ייסוד דת האיסלאם שימש בסיס ללוח המוסלמי, אך היה שונה ממנו - הוא היה דומה מאוד ללוח השנה הבבלי וללוח השנה העברי, והיו נהוגות בו שנים מעוברות.
עיבור השנים פסק בלוח המוסלמי בהסתמך על פסוק בקוראן, סורת א-תובה, פסוק 36: "מניין החודשים אצל אללה שנים-עשר חודשים"[1]. על-פי המסורת המוסלמית פסוק זה הביא מוחמד מפיו של אללה במהלך חיג'ה אל-ודאע, החג' שקיים מוחמד לפני מותו.
כיוון שלוח השנה אינו "מתוקן על ידי השמש" (כפי שנעשה בלוח העברי) נגרמת "תזוזה" של הימים לאורך השנה. בשנים מסוימות חג זה או אחר יכול להתקיים בקיץ, ובשנים אחרות החג יתקיים בחורף. תופעה זאת אינה מאפשרת יצירת חגים חקלאיים בהתאם ללוח השנה (באסלאם אין חגים הקשורים לטבע ולעונות השנה). יתר על-כן, צום הרמדאן זז אף הוא עם לוח השנה, דבר המקשה במיוחד על הצמים בצום זה, אשר נחשב לאחד מהצומות הקשים בעולם. 33 שנות שמש שוות באורכן ל-34 שנים בלוח המוסלמי, בערך.
חג הקורבן
חג הקורבן (ערבית: عيد الاضحى, תעתיק מדויק: עיד אלאצֿחא), מכונה גם "החג הגדול", הוא חג מוסלמי המציין את המועד לקיום החג', העלייה לרגל. הוא נחגג החל מהיום העשירי של חודש ד'ו-אל-חג'ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי, ונמשך ארבעה ימים.
העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים במהלך הטקסים הנהוגים בה. אלו שמקיימים את החג בביתם מקיימים טקס דומה לזה הנהוג באותו יום במכה, שעיקרו הקרבת טלה כקורבן והכנת בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים. מקובל לקשר חג זה לסיפור "עקדת ישמעאל", המקביל לסיפור "עקדת יצחק" המופיע במקרא. בקוראן עצמו מסופר על עקדת אברהם את בנו. הפרשנות המוסלמית לקוראן קובעת כי הבן היה ישמעאל.
החג נקרא חג הקורבן בשל הסיפור עליו מבוסס. הנביא אברהם, שמאמין באלוהים, חלם שהוא שוחט את בנו (ישמעאל, לפי המוסלמים) כקורבן לאלוהים. הוא סיפר לבנו על החלום שחלם, והבן חשב שאביו צריך לעלות אותו כקורבן לאלוהים (דומה לסיפור עקדת יצחק אצל היהודים). הנביא אברהם מיהר להגשים את החלום שחלם, הלך להר ערפאת ורצה לשחוט את בנו כקורבן, כדי להראות את חוזק אמונתו באלוהים. אלוהים ראה זאת ושלח לו כבש, שאותו שחט אברהם במקום בנו.
- לעלות למכה - המקום שבו התרחש הסיפור
- ביום הראשון של החג מתפללים תפילת חג
- קונים בגדים חדשים לכל המשפחה, לובשים אותם ויוצאים לחגוג עם קרובי משפחה ושכנים.
- הולכים לבית הקברות לקרוא פסוקים מהקוראן
- שוחטים כבש (או בהמה אחרת) ומכינים את בשרו למאכל בסעודת החג או כתרומה לעניים.
רוב המוסלמים מעדיפים לאכול בשר ולא ממתקים כי החג הוא חג הקורבן. על כל משפחה לשחוט כבש ולחלקו לעניים, כדי שיוכלו לחגוג עם שאר המשפחות. יש משפחות שמכינות ממתקים כמו עוגות בצורת עיגול, ממולאים בתמרים, כעכים ממולאים בשקדים ובוטנים, עוגות שמנת וכו'.
חודש הרמדאן
חודש הרמדאן (ערבית:رمضان, תעתיק מדויק: רמצ'אן) הוא החודש התשיעי בשנה המוסלמית. מקור שמו בשורש הערבי ر م ض, הקרוב למילה העברית "רמץ" - שם החודש מרמז על היותו חודש קיצי חם (מקור השם בתקופה שבה הערבים השתמשו בלוח שמשי ולא בלוח ירחי).
בחודש הזה מאמינים כי מוחמד התחיל לקבל את הפסוקים של הקוראן על ידי המלאך "ג'בריל", שמוזכר גם באירוע "איסראא ומעראג'" שבו מוחמד מגיע ממכה לירושלים למסגד אל אקצה שבירושליים כל זה בלילה אחד, על ידי חיה על טבעית שהעבירה אותו לירושליים, בכיפת הסלע רואים חור בסלע שנמצא במרכז, נהוג להאמין כי מהחור הזה מוחמד יצא לשמים ואז חזר גם למכה.
בחודש זה צמים המוסלמים מדי יום מעלות השחר ועד השקיעה. במהלך היום נאסר גם עישון, קיום יחסי מין, ועל המוסלמים להקפיד במיוחד שלא לרכל, להמר ולבצע חטאים מוסריים במהלך החודש הקדוש. מטרת הצום עפ"י הסורה השנייה בקוראן, היא להפוך את המוסלמים למאמינים אדוקים יותר. במהלך החודש הסונים נוהגים להתפלל יותר (שמונה או 20 רַקַעות [יחידה אחת מהצלאה] נוספות בתפילת הערב, המכונות "תראויח"), וחדית'ים רבים מתארים את החשיבות בקריאת הקוראן במהלך החודש.
על פי האסלאם, בסוף חודש זה (אחד מהימים האי-זוגיים מה-21 בחודש עד סופו) בלילת אל-קדר זכה מוחמד להתגלותו הראשונה על ידי המלאך גבריאל (בערבית: ג'יבריל). בלילה זה גם הוכתבה למוחמד הסורה הראשונה בקוראן. על לילת אל-קדר נאמר שהוא "טוב יותר מאלף חודשים" (סורה 97, איה 3).
בסיום חודש הרמדאן חל חג ששמו "עיד אל-פיטר", אשר נחגג במשך שלושה ימים, במהלך החג נוהגים המוסלמים לערוך ארוחות חגיגיות, להתלבש היטב ולבקר אצל קרובי משפחה.
בצום הרמדאן חייב כל מוסלמי בוגר (שהגיע לגיל 13), בין גבר בין אישה. מהצום פטורים חולים ומי שהולכים בדרך (בהלכה המוסלמית המודרנית - דרך של למעלה מ-80 ק"מ, אם מדובר בנסיעה). אלה שפטורים מהצום חייבים להשלים את ימי הצום שהחסירו במועד מאוחר יותר. דיני צום הרמדאן מפורטים ב"פרשת הפרה" - סורת אל-בקרה, הסורה השנייה של הקוראן.
לילת-אלקדר
לילת-אלקדר (ערבית:ليلة القدر, תעתיק מדויק: לאילאת איל-קאדיר), מאמנים כי מדובר בלילה אחד מבין עשרת הלילות של רמדאן. יש כאלה שמאמינים כי מדובר בלילה ה- 27 מדובר בלילה שבו ירד הקוראן על הנביא מוחמד, מוסלמים מאמינים כי ישנן תכונות מיוחדות לזהות את לילה "אלקדר", אחד מהסימנים הוא שהשמיים תמיד נקיים מעננים, ובדרך כלל מזג האוויר מאוד נעים. בנוסף לכך באותו לילה מאמינים כי מדובר בשלום זמני בכל העולם שבאותו לילה אין הרג, אונס, מעשה גניבה, וכל דבר רע אחר. בעשרת הלילות האחרונים של רמדאן נהוג למוסלמים להישאר במסגדים עד ה"אזאן" עם עלות השחר, זאת במטרה להתקרב יותר לדת ולטהר את הנפש מהחטאים, ולקבל ברכה מאלוהים בגלל המאמץ וההתקהלות ההמונית הרוחנית במסגדים באותם לילות.
